כוחו של הרגע הזה
The Power of Now

הרעיונות המרכזיים

הארה על פי אקהרט טול היא מודעות וחיבור להוויה דרך נוכחות מלאה ברגע הזה

הארה על פי ויקיפדיה היא "מושג רוחני-דתי המתאר הבנה פתאומית החורגת מן היומיום", אולם להארה יש משמעויות שונות בדתות ובתרבויות שונות. אקהרט טול (או טולה, תלוי את מי שואלים), מחבר הספר "כוחו של הרגע הזה", היה בן 29 כשהוא חווה את מה שלהגדרתו הייתה הארה.

טול מספר שעד אותו רגע הוא סבל מחרדות, מדיכאון וממחשבות אובדניות. לילה אחד, כשלא הצליח להירדם, הוא הגיע למסקנה ש-"הוא לא מסוגל לחיות עם עצמו יותר". מיד לאחר מכן הכתה בו ההבנה: אם "הוא" לא מסוגל לחיות עם "עצמו" יותר, זה בהכרח אומר שיש שניים ממנו – ואם יש שניים ממנו, אחד מהם הוא כנראה לא אמיתי. הסבל והלחץ העצומים בהם היה שרוי באותו לילה גרמו לו להתנתק מאותה זהות עצמית ("Self") "מזוייפת", זהות עצמית מפוחדת ומדוכאת. הוא הבין שמדובר באשליה – הזהות הזו היא בסך הכל המצאה של המוח שלו, והוא לא חייב לחיות איתה יותר.

הוא לא שנא את עצמו יותר ולא כעס על עצמו יותר, לא ריחם על עצמו יותר וגם לא שפט את עצמו יותר. הוא לא סבל יותר מחרדות או מדיכאון. הוא הבין שהקיום שלו גדול בהרבה מהגוף הפיזי שלו, מהמחשבות שלו ומהרגשות שלו. הוא הצליח להתחבר ל-"הוויה" ("Being").

לפי ההגדרה של טול, תחושת החיבור להוויה היא-היא ההארה עצמה.
באופן פרדוקסלי, ההוויה היא גם חלק מאיתנו והיא גם הרבה יותר גדולה מאיתנו. היא בלתי ניתנת למדידה, אבל היא קיימת בהכל כל הזמן. היא הטבע והקיום של כל אחד מאיתנו, והיא הרבה מעבר לזהות שלנו, לצורה החיצונית שלנו או למחשבות שלנו.
ההוויה היא החיים עצמם.

קשה לתפוס מהי ההוויה. באופן טבעי המוח שלנו מנסה להכניס אותה לתבנית מוכרת, לתייג אותה ולקטלג אותה – אבל זה לא עובד.
טול מסביר בספר שכדי להבין את ההוויה, כדי להרגיש אותה, אנחנו צריכים למקד את כל תשומת הלב שלנו ולהיות נוכחים ב-100% כאן ועכשיו. אנחנו צריכים שקט מוחלט ממחשבות, מתהיות, מספקות. אנחנו צריכים להיות נוכחים לחלוטין ברגע הזה ("Now").

אומנם למילה הארה יש קונוטציה מעט "על טבעית", אבל אם הארה היא למעשה חיבור להוויה דרך נוכחות מלאה ברגע הזה – זה אומר שכל אחד יכול להגיע להארה, בכל רגע נתון.

כוחו של הרגע הזה

הרגע הזה הוא הזמן היחיד שקיים, ולעולם אין בו בעיות

שום דבר לא יקרה בעתיד, כי כשהוא יקרה הוא יקרה ברגע הזה. שום דבר גם לא קרה בעבר, כי כשהוא קרה הוא קרה ברגע הזה. טול טוען שעבר ועתיד למעשה לא קיימים בפני עצמם. העתיד הוא בסך הכל דמיון של איך הרגע הזה יכול להיראות, והעבר הוא בסך הכל זיכרון של הווה קודם שקיים במוח בלבד. גם כשחושבים עליהם, חושבים עליהם עכשיו, ברגע הזה.
אין זמן שהוא לא הרגע הזה.

טול גם טוען שברגע הזה אף פעם אין בעיות, ולעולם לא יהיו בעיות. בעיות הן פרי המצאתו של המוח (קצת כמו סצינת הכף המפורסמת מהסרט "מטריקס", או משל המערה של אפלטון).
זה לא אומר שלא יכולות להיות בעיות בחיים: בהחלט יתכן דדליין לוחץ למחר, או טופס שחייב להישלח בדקות הקרובות. אבל גם במקרה כזה, האם עכשיו ברגע הזה – לא בעוד כמה דקות ולא מחר – באמת יש בעיה?

מבחינתו של טול, בעיה נוצרת רק כשאנחנו תקועים בסיטואציה מסויימת מבחינה רגשית, בלי רצון או יכולת לפעול ברגע הזה. הסיטואציה הזו הופכת באופן לא מודע ולא רצוני לחלק מהזהות שלנו, חלק מעצמנו.
הרגע הזה הוא לא פתרון לבעיות, אלא ההבנה שאין בעיות – יש סיטואציות שצריך לחלופין לקבל, לעזוב או להתמודד איתן ברגע הזה (אבל עוד על כך בהמשך).

המוח האנושי מעדיף להתעסק בעבר ובעתיד במקום ברגע הזה, וזה מקור לסבל

אנשים רבים מעבירים כמעט את כל חייהם בציפייה. ציפייה שהתור בקופה כבר יגיע או שיום העבודה יסתיים. ציפייה לבילוי בסוף השבוע, לחופשה הבאה, לקידום בעבודה. ציפייה שדברים יחזרו להיות כמו שהיו פעם, ציפייה למערכת יחסים חדשה, ציפייה לצאת לפנסיה, לעשות כסף ,להשיג מעמד, להצליח.

נדמה כאילו ההווה הוא רק אמצעי להשגת מטרה. הוא אף פעם לא מספיק לנו ולא מספק אותנו, והמוח שלנו משתמש בציפייה מתמדת לעתיד טוב יותר, או בהתרפקות על עבר טוב יותר, בניסיון לברוח ממנו.
על פניו ההתעסקות בעתיד נותנת תקווה, וההתעסקות בעבר יוצרת זהות. בפועל שתיהן יחד מייצרות מחשבות ודפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם ומושכים את תשומת ליבנו מההווה ומהמציאות של הרגע הזה.

באופן טבעי קשה להודות שהזמן, או ליתר דיוק ההתעסקות האובססיבית בזמן, היא המקור לסבל ולבעיות שלכם בחיים – אבל נסו לרגע להיזכר האם קרה במהלך חייכם שבעיה כזו או אחרת נפתרה, ואף בעיה אחרת לא התחילה להטריד אתכם במקומה. מארק מנסון כתב על כך לא מעט בספרו הפופולרי "חוכמת האדישות".

כל עוד תמשיכו להתעסק בעבר ובעתיד במקום ברגע הזה, הבעיות שלכם לעולם לא ייעלמו. הן פשוט יתחלפו בבעיות אחרות.

להתמקד ברגע הזה

כדי להפסיק ליצור בעיות צריך להפסיק "ליצור" זמן. זה אומר שצריך להכיר באמת בעובדה שהרגע הזה הוא הזמן היחידי שקיים, ולהבין שהוא הדבר העיקרי והחשוב ביותר בחיים.

נסו להתגבר על הנטייה הטבעית של המוח לברוח מהרגע הזה. התחילו להיות מודעים יותר לדפוסי ההתנהגות והמחשבות שמסיטים ללא הרף את תשומת ליבכם מהרגע הזה.
כשאתם מרגישים שזה קורה, שאתם "בורחים" מהרגע הזה, נסו "להתבונן" בכך. "צפו מהצד" במחשבות שלכם, ברגשות שלכם, בתגובות שלכם ובדפוסי ההתנהגות שלכם. אתם לא צריכים להתנגד, לשפוט או לנתח – אלא רק "להביט מהצד" במה שקורה אצלכם בראש. טול מסביר בספר שברגע שאתם מצליחים להבחין בחוסר הנוכחות שלכם ברגע הזה, אתם הלכה למעשה כבר נוכחים.

התמקדות ברגע הזה לא אומרת שצריך לוותר על הצבת מטרות ויעדים בחיים, או על הניסיון להשיג אותם. אבל היא כן אומרת שצריך לוותר על הציפייה המתמדת להשיג אותם. מטרות ויעדים הם לא תחליף לחיים עכשיו, והדרך היחידה להשיג אותם עוברת דרך הרגע הזה.

להשתחרר ממחשבות ורגשות

להפסיק לחשוב כל כך הרבה ולהפסיק להזדהות עם רגשות ומחשבות

כמעט לכולם יש קול פנימי בראש שמדבר ללא הפסקה. הקול הזה מעודד, שופט, אוהב, דואג, מתלונן, מעיר הערות, משחזר שוב ושוב את העבר או מתכונן לאירועים שונים שעשויים לקרות בעתיד. פעמים רבות, הקול הזה בכלל אינו רלוונטי לסיטואציה בה נמצאים – למשל כשמנסים להירדם ופתאום נזכרים ברגע מביך מהעבר או בעימות שיכל להתנהל אחרת.

עבור אנשים רבים הקול הזה, שמייצג את המחשבות שלהם, הוא עינוי קבוע. הוא מעליב אותם, הוא פוגע בהם, והוא לא נותן להם מנוח ולו לרגע אחד. המחשבות שלהם חוזרות על עצמן ללא כל תועלת, ורק מייצרות השפעה שלילית ומזיקה.

על פי טול, הבעיה האמיתית טמונה בכך שרובנו נוטים להזדהות עם אותן מחשבות. טול קורא לזה "חוסר מודעות להוויה" ("Unawareness of Being") – המצב שבו אנחנו מזדהים עם הרגשות שלנו, עם תהליכי החשיבה שלנו, עם התגובות שלנו ועם דפוסי ההתנהגות שלנו.
לרוב לא מדובר במצב של סבל או כאב משמעותי, אלא במצב שדומה יותר לרעש רקע, מעין אי נוחות או חוסר שביעות רצון מתמידים שהם כביכול חלק מהחיים. טול משווה בספר את המצב הזה לזמזום של מזגן, כזה שמבחינים בו רק אחרי שמכבים את המזגן ומרגישים את ההקלה.

רעש הרקע הזה לא מאפשר את השקט הפנימי הדרוש כדי להתחבר אל הוויה. לא ניתן להיות נוכחים לחלוטין ברגע הזה כל עוד ממשיכים לחשוב ללא הפסקה, וכל עוד ממשיכים להזדהות לחלוטין עם אותן מחשבות.

אבל כדי להיות נוכחים לחלוטין ברגע הזה צריך להפסיק להזדהות גם עם רגשות.
טול גורס כי כל הרגשות נובעים למעשה מתחושת פחד ראשונית ובסיסית, מעין יצר הישרדותי שבא לידי ביטוי בתחושת איום מתמדת. בניסיון להתמודד עם תחושת האיום הזו המוח מייצר מחשבות ורגשות ללא הרף – מה שבמקרה הטוב מספק הסחת דעת זמנית ובמקרה הרע רק מחריף את המצב.

כל עוד נמשיך להזדהות עם המחשבות והרגשות שלנו, לא נוכל להתחבר להוויה ולא נוכל להיות נוכחים ברגע הזה. טול מציע גישה שונה, על פיה המוח שלנו הוא רק כלי. אנחנו יכולים לבחור להשתמש בו למטרות מסוימות, אבל אנחנו יכולים גם להשתחרר מהרגשות והמחשבות שהוא מייצר. 

הדרך להשתחרר ממחשבות ורגשות היא לצפות בהם מהצד

כדי להשתחרר מהמחשבות ומהרגשות שלכם אתם צריכים להתחיל לצפות בהם מהצד. אל תשפטו אותם ואל תנתחו אותם, אלא התמקדו בלצפות בהם בלבד. הקשיבו לקול שבראש שלכם, הקשיבו למה שאתם מרגישים פיזית בגוף, ונסו לשים לב לדפוסים שחוזרים על עצמם.
כשאתם מקשיבים למחשבות ולרגשות שלכם כצופים מהצד, אתם לא מזדהים איתם באופן אוטומטי ולכן גם לא מנציחים אותם ולא מעצימים אותם.

ההקשבה למחשבות והצפייה בהן מהצד מובילה לצמצום בכמות המחשבות שהמוח מייצר. לרוב תוכלו להרגיש את זה כמעין הפוגה בזרם המחשבות הבלתי פוסק, הפוגה שמלווה בתחושת שקט פנימי ושלווה. ההפוגות שתחוו בהתחלה יהיו קצרות אומנם, אבל עם הזמן ועם התרגול הן ילכו ויתארכו.
ההפוגות האלה הן תחילתו של החיבור שלכם להוויה.

כדי לתרגל את ההקשבה והצפייה מהצד, טול ממליץ לכולם לאמץ הרגל קבוע של בחינה עצמית: לעצור לרגע במהלך היום, למקד את כל תשומת הלב פנימה, ולבדוק מה מרגישים ועל מה חושבים. במידה ומזהים שליליות כלשהי, התנגדות למשהו או סתם חוסר נוחות כללית, כדאי לנסות לגלות – בלי לשפוט ובלי לנתח – ממה אותה תחושה נובעת. מדיטציה יכולה לעזור בכך.

להשתחרר מכאבים והתנגדויות

רוב הכאבים בחיים נובעים מהתנגדות למצב קיים

אומנם אף אחד לא יכול לחיות חיים שלמים ללא כאב, אבל טול טוען שרוב הכאב שאנשים חווים הוא לא הכרחי ולא מחוייב המציאות – מכיוון שהוא תוצר של המוח והמחשבות. הכאב הזה, לטענתו של טול, הוא תמיד שיקוף של איזושהי התנגדות או אי השלמה עם מצב קיים, גם כשהוא לובש צורה קצת אחרת.

יכול מאוד להיות שהרגשות והמחשבות שלנו ביחס למצב מוצדקים. יכול להיות שבאמת שיקרו לנו, פגעו בנו, או הרגיזו אותנו. זה בכלל לא רלוונטי. כשאנחנו מתנגדים למצב הקיים, כשאנחנו מסרבים להשלים עם הרגע הזה, אנחנו הלכה למעשה מייצרים בעצמנו את הכאב שלנו.

פעמים רבות ההתנגדות למצב הקיים באה לידי ביטוי בשליליות. אפשר לראות דוגמה טובה לכך כשחיילים בצבא נאלצים בעל כורחם לעלות לשמירה. שעות לפני הם כבר יתחילו להתלונן ולספר לכל מי שמוכן לשמוע כמה השמירה הזו מיותרת, קשה, לא פיירית, ומה לא.
כשאנחנו מזדהים עם השליליות היא נהפכת לחלק מהזהות שלנו, ובאופן בלתי מודע אנחנו נאחזים בה. מכיוון שאנחנו חוששים לאבד את הזהות שלנו, אנחנו גם חוששים לשחרר ולאבד את השליליות.

ככל שנסרב יותר להשלים עם המצב, ככל שנתנגד יותר למצב, ככל שנזדהה יותר עם המחשבות והרגשות שלנו – כך הכאב שלנו רק ילך ויגדל. אבל ככל שנצליח להתמקד ברגע הזה יותר, להשלים איתו יותר – כך הכאב שלנו ילך ויקטן, עד שלבסוף נשתחרר ממנו לחלוטין.

הדרך להשתחרר מכאבים והתנגדויות היא להיכנע ולהפסיק להזדהות איתם

ניתן לשחרר התנגדויות באמצעות כניעה וקבלה, אבל מכיוון שהתנגדות היא כמעט תמיד בלתי מודעת, כדי לשחרר אותה צריך תחילה להכיר בכך שהיא בכלל קיימת. לאחר מכן צריך לצפות בהתנגדות נוצרת ומתהווה, כלומר כיצד המוח מגיב למצב הקיים כמו גם לנסיבות ולאנשים הקשורים במצב.

קבלה של הכעס, מצב הרוח הרע, הפגיעה או העצבות מונעת מהתגובה אליהם להיות אוטומטית. מיקוד של מלוא תשומת הלב ברגע הזה הופך את ההתנגדות למודעת, וממוסס אותה.

זה לא אומר שכשמישהי קרובה אליכם חולה למשל, אתם צריכים להתנהג כאילו לא קרה דבר או כאילו המחלה שלה תיעלם אם רק תתעלמו ממנה מספיק. אבל לפי טול, זה כן אומר שאתם צריכים לנסות "להיכנע" ולקבל את הכאב הרגשי במקום להתנגד לו. זה אומר שאתם צריכים לאפשר לעצמכם להרגיש את הכאב, את החרדה, את הפחד או את הייאוש – אבל להתבונן בהם מהצד במקביל. זה אומר שאתם צריכים להיות נוכחים ולמקד את כל תשומת הלב שלכם בכאב עצמו, במה שאתם חווים ברגע הזה, במקום בנסיבות השונות שכביכול הובילו אתכם אליו. זה אומר שאתם צריכים להפסיק להזדהות עם הכאב הרגשי שלכם, להפסיק לרחם על עצמכם, להפסיק לחפש נחמה ולהפסיק לאמץ זהות של קורבן.

חשוב להבהיר שאין משמעותן של כניעה וקבלה שאנחנו משלימים בפסיביות עם כל מה שקורה לנו, מוותרים מראש או הופכים לאדישים. כשאנחנו מנסים להשתחרר מכאבים והתנגדויות, אנחנו צריכים לקבל אך ורק את הרגע הזה.

נניח לדוגמה שיצאנו לשחות בים, ולפתע התחלנו להיסחף. אנחנו לא נוותר ונגיד לעצמנו "אין מה לעשות, כנראה שנגזר עלינו לטבוע". ויתור הוא איננו קבלה והוא איננו כניעה. אנחנו גם לא צריכים להעמיד פנים שזה בסדר להיסחף או שאנחנו בעצם רוצים את זה.
כל מה שעלינו לעשות זה למקד את מלוא תשומת ליבנו ברגע הזה ולקבל אותו – ללא שיפוטיות, ללא שליליות וללא התנגדות. לאחר מכן נוכל להשקיע את מירב מאמצינו בניסיון לחזור לחוף מבטחים.

כשהמצב קשה צריך לצאת ממנו, לשנות אותו או לקבל אותו

בין אם במחשבה בלבד או בקול רם, בין אם על מזג האוויר או על נסיבות החיים, טול מדגיש בספר שתלונה היא תמיד אינדיקציה לאי קבלה או אי השלמה עם מצב קיים. עצם התלונה הופכת את המתלונן או המתלוננת לקורבן, גם אם באופן בלתי מודע.

אם המצב הנוכחי משפיע עלינו לרעה, ואנחנו רוצים לקחת אחריות על חיינו, במקום להתלונן יש לנו 3 אפשרויות פעולה: לצאת מהמצב הזה, לשנות אותו או לקבל אותו כמו שהוא. אלו הן האפשרויות היחידות שלנו, ואנחנו צריכים לקבל את ההחלטה עכשיו – בלי תירוצים, בלי התנגדויות ובלי שליליות.
סטיבן קובי, מחבר הספר המצויין "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד", קרא לכך "פרואקטיביות".

תחילה עלינו לבחון כראוי את המצב, ולבדוק האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לצאת מהמצב או לשנות אותו. תמיד עדיף לעשות מאשר לא לעשות, אבל עלינו להתמקד במה שניתן לעשות עכשיו – לא בכל אותם דברים שאולי נצטרך או נוכל לעשות בעתיד. אם חשש מסויים מונע מאיתנו לפעול, אנחנו תמיד יכולים להשתמש בכוחו של הרגע הזה בשביל למוסס את ההתנגדות.
במקרה שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לצאת מהמצב או לשנות אותו, אין לנו ברירה אחרת אלא לקבל את המצב הקיים כמו שהוא, כאן ועכשיו. זו הדרך היחידה בה נוכל להפסיק להרגיש אומללים.

קשיים ואתגרים הם הזדמנויות לתרגל נוכחות.
דרך ההתמודדות עם קשיים ואתגרים היא המדד הטוב ביותר למידת המודעות והנוכחות ברגע הזה. בזמנים קשים אנשים נוטים לחזור לתגובות אוטומטיות שמונעות מרגש ומפחד. זו בדיוק הסיבה למה דווקא כשמגיע אתגר משמעותי בחיים, חשוב אפילו יותר לנסות למקד את מלוא תשומת הלב ברגע הזה ולהתחבר להוויה, אפילו אם לשניות בודדות. עצם הניסיון להתחבר להוויה יוכל למנוע את התגובה הרגשית האוטומטית.

נסו להשתמש ברגעים קשים כתזכורת לתרגל נוכחות וכמדד למידת המודעות שלכם. דווקא ברגעים קשים, זכרו להשתמש בכוחו של הרגע הזה.