חוכמת האדישות
The Subtle Art of Not Giving a Fuck

הרעיונות המרכזיים

זה בסדר לא להיות בסדר כל הזמן

כאב הוא חלק מהחיים, והוא הכרחי לצמיחה

כבר בתחילת הספר "חוכמת האדישות" מציג מארק מנסון את הקונספט שהוא מכנה "מעגל המשוב מהסיוטים" ("The Feedback Loop from Hell"):
נניח שיש לכם מבחן גדול בקרוב ואתם מתחילים להילחץ ממנו. הלחץ משתק אתכם, ובמקום לשבת וללמוד אתם מתחילים לתהות למה בעצם אתם כל כך בלחץ מהמבחן. עכשיו אתם כבר נלחצים מעצם העובדה שאתם בלחץ – מה שרק מגביר את הלחץ ומלחיץ אתכם אפילו יותר.

התופעה הזאת קורית לכולם, כל הזמן. אנחנו מרגישים רע על זה שאנחנו מרגישים רע. אנחנו נהיים עצובים מהמחשבה כמה אנחנו תמיד עצובים. אנחנו מתעצבנים מעצם העובדה שאנחנו נוטים להתעצבן בקלות.
פעם זה לא היה ככה, אבל כשהרשתות החברתיות הן סוג של תחרות בלתי נגמרת למי יש חיים טובים יותר, וכשבכל רגע נתון אינספור גורואים מטעם עצמם מנסים למכור במחיר מופקע עוד "נוסחה בטוחה" לחיים מושלמים, נדמה כאילו זה לא בסדר להרגיש רע מדי פעם - כאילו אסור לחוות דאגה, חרדה או סתם באסה, אפילו לא לרגע אחד.

כאב, על כל צורותיו השונות, הוא חלק מהחיים. בין אם מדובר בכאב פיזי או נפשי, כאב הוא מנגנון חשוב של הגוף והנפש ויש לו תפקיד משמעותי בלמידה והתפתחות. כשמקבלים כוויה, לומדים להיזהר מדברים חמים. כשמקבלים דחייה, לומדים להתמודד עם אכזבה ולהימנע מאותן טעויות בפעם הבאה.

מה שלא נעשה, תוכניות ישתבשו. תאונות יקרו, אנשים מסויימים יאכזבו אותנו ואחרים יפגעו בנו. וזה בסדר.
לא צריך להתרגש מזה, לא צריך להכחיש את זה, ולא צריך לנסות להדחיק את זה עם חשיבה חיובית בכל מחיר. זה בסדר גם להרגיש רע מדי פעם. זה בסדר לחוות דאגה, חרדה, או סתם באסה פה ושם.

בעיות לא נגמרות לעולם, הן רק משתפרות

אנשים רבים חיים תחת ההנחה שאם הם רק ישיגו משהו מסויים שהם מאוד רוצים, הם יהיו מאושרים. "אם רק אסיים את התואר, אוכל להתחיל לחיות סוף סוף", "אם רק אסגור את המשכנתא, יפתרו לי כל הבעיות בחיים".

האמת היא שאושר פשוט לא עובד ככה, ובעיות פשוט לא נגמרות. בעיות יכולות להשתנות, להתחלף, להשתפר, להחמיר ולהשתדרג – אבל לא להיגמר. ככלל, פתרון לבעיה אחת מבשר על תחילתה של הבעיה הבאה.
סיימת את התואר? הגיע הזמן למצוא עבודה. סגרת את המשכנתא? עכשיו צריך להתחיל לחסוך לשיפוץ או לדירה נוספת.

על פי מנסון, אושר הוא בסופו של דבר תהליך מתמשך של פתרון בעיות. המנעות מפתרון בעיות, הכחשה של בעיות או האשמה תמידית של אחרים בבעיות היא הדרך הבטוחה לאומללות. במקום לשאוף לחיים ללא בעיות, אנחנו צריכים לשאוף לחיים מלאים בבעיות טובות.

לאף אחד לא מגיע שום דבר בלי להרוויח אותו קודם

לא כולם מיוחדים ויוצאי דופן

בתחילת שנות ה-70 התחילתה להתפתח "תנועת הערכה עצמית" ("Self Esteem Movement") בהובלתו של הפסיכותרפיסט הידוע נתניאל ברנדן (שגם היה בתקופה מסויימת בן זוגה של איין ראנד, מחברת הספרים הידועים "כמעיין המתגבר" ו-"מרד הנפילים"). בגיבוי מחקרים פסיכולוגיים שונים, טענה התנועה שהערכה עצמית נמוכה היא המקור לרוב הבעיות בעולם המערבי – "מחרדות ועד התעללות מינית בילדים", לדברי ברנדן.

לקראת סוף שנות ה-80, ובעקבות השפעתה של התנועה, מוסדות ממשלתיים רבים ברחבי העולם החלו לתקצב תוכניות לקידום הערכה עצמית בבתי ספר, בצבא, בשירות הציבורי ובמקומות רבים נוספים. על אף שבסופו של דבר נמצא שהתרומה של התוכניות האלו, ובאופן כללי של הערכה עצמית גבוהה, מוטלת בספק – מנסון טוען בספר כי את התוצאות אפשר לראות עד היום: דורות שלמים של אנשים שבטוחים שהם מיוחדים ויוצאי דופן, ושהכל פשוט מגיע להם.
אם לצטט את טיילר דרדן מסרט הפולחן "מועדון קרב" ("Fight Club"): "אנחנו דור שגודל על ידי הטלוויזיה להאמין שאנחנו יכולים להיות מיליונרים, שחקני קולנוע מצליחים וכוכבי רוק - אבל אנחנו לא".

ככל שאדם נשבה יותר בהרגשת הזכאות שלו, וככל שתחושת ה-"מגיע לי" שלו מתחזקת, כך המוח שלו עושה מאמצים גדולים יותר להגן עליה בצורה לא רציונלית, גם במחיר של פגיעה באחרים. מבחינתו, כל דבר טוב שקורה לו במקרה או שלא במקרה, קורה כי הוא כל כך מוכשר ומיוחד. לעומת זאת כל דבר רע שקורה לו, גם כשהוא מפשל, קורה בהכרח באשמת אחרים או בגלל חוסר מזל. 

האמת היא שרוב האנשים ממוצעים ברוב הדברים שהם עושים.
גם כשאנחנו מאוד טובים במשהו מסויים, אנחנו כנראה ממוצעים (ומטה) בתחומים אחרים. אשת עסקים מדהימה עלול להתגלות כגרועה מאוד בלשמור על קשר עם חברותיה למשל, או שכדורסלן מוכשר יתקשה לדבר באנגלית ולכתוב ללא שגיאות.
בפועל, אנשים יוצאים מן הכלל הם כמעט תמיד לא אלה שבטוחים שהכל מגיע להם, אלא דווקא אלה שמבינים ששום דבר לא מגיע להם, ומוכנים לעשות הכל כדי להשתפר.

גם הבעיות שלך לא מיוחדות בשום צורה.
הרבה פעמים מתרחשים בחיינו אירועים שגורמים לנו לחשוב שהבעיות שלנו, בניגוד לבעיות של אחרים, הן מורכבות וקשות במיוחד – כאלה שאף אחד אחר לא מתמודד איתן ולא היה מסוגל להתמודד איתן במקומנו.
כדאי לזכור שהמחשבה שאנחנו "דפוקים יותר מכולם" עשויה להוביל לאותו מדרון חלקלק שמסתיים בתחושה שאנחנו שונים ומיוחדים, ובגלל זה הכל מגיע לנו. האמת היא שאנשים רבים מתמודדים עם בעיות זהות לחלוטין לבעיות שלנו, ורבים אחרים מתמודדים עם בעיות קשות בהרבה.

נדמה לפעמים שהרגישות בעידן הנוכחי יצאה משליטה (עד כדי כך שאפילו בובספוג מכנסמרובע נחשב "אלים, גזעני, ומלבין את ההיסטוריה האמריקאית").
דווקא ההבנה שאנחנו לא מיוחדים, שלכולם יש בעיות ושזה פשוט חלק מהחיים – היא-היא הצעד הראשון בהתמודדות עם בעיות.

האחריות לכל דבר בחייך היא שלך, לא משנה מהן הנסיבות

לא תמיד אפשר לשלוט במה שקורה בחיים, אבל תמיד אפשר לשלוט בדרך בה לוקחים את מה שקורה ובצורה בה בוחרים להגיב. אותו אירוע יכול להיות גם חיובי וגם שלילי, הכל בהתאם לצורת ההסתכלות ולמדדים שעל פיהם בוחנים את האירוע ואת השפעותיו.
מנסון מסביר בספר שאף על פי שהיום נהיה מאוד "טרנדי" להתקרבן ולהאשים אחרים – אף אחד אחר לא יכול ולא צריך לפתור את הבעיות שלך בשבילך.

אחריות ואשמה הן לא אותו הדבר.
כבר ב-1937 נפוליון היל כתב על כך בספר "חשוב והתעשר": לא תמיד דברים שקורים הם בהכרח באשמתך, אבל זה לא אומר שההתמודדות איתם היא לא באחריותך.
נניח שהתנגשו בך בכביש, או שהשיער שלך התחיל להלבין בגיל צעיר. לא, לא בחרת בזה. אבל דרך ההתמודות שלך היא עדיין באחריותך. עדיין יש לך בחירה, ועדיין הבעיות וההשלכות מהבחירה הזו יהיו באחריותך, בין אם הבחירה תהיה לתבוע את הנהג הפוגע, לצבוע את השיער לורוד פוקסיה, או לא לצאת מהבית עד שהשיער ילבין כולו.

לבחור על מה "לשים זין"

בחירה יכולה להפוך חוויה כואבת למעצימה

תרבות האינסטנט והרשתות החברתיות יצרו ציפיות וסטנדרטים לא הגיוניים. בכל רגע נתון מצופה מאיתנו להיות מאושרים יותר, מצליחים יותר, עשירים יותר, פופולריים יותר, חכמים יותר, יפים יותר, ועוד יותרים רבים ומשונים. וזה עובד רק לרעתנו.
כשאתה קונה קורס שיעזור לך להרוויח יותר כסף, זה רק מזכיר לך שלדעתך אתה לא מרוויח מספיק. כשאת מתחילה לעקוב אחרי אושיית ביוטי שמבטיחה לעזור לך להפוך ליפה יותר, זה רק מזכיר לך שאת לא חושבת שאת יפה מספיק.

האבסורד, על פי הפילוסופים הבריטים אלדוס האקסלי ואלן ווטס, הוא שהדברים עובדים הפוך. בין עבודתיו השונות ניסח אלדוס האקסלי את "חוק המאמץ ההפוך" ("The Law of Reversed Effot"), לפיו ככל שמנסים חזק יותר לעשות משהו, כך מצליחים פחות. אלן ווטס, אותו מנסון מצטט בספר, טבע על בסיס החוק של האקסלי את "החוק המהופך" ("The Backwards Law"), לפיו ככל שרודפים אחרי משהו יותר, כך מתחזקת התפיסה שאין לנו אותו וכתוצאה מכך גדל חוסר הסיפוק שלנו.

הפתרון של מנסון לעניין הוא פשוט "לא לשים זין". כלומר כן "לשים זין", אבל רק על הדברים החשובים. הרעיון מאחורי "לא לשים זין" הוא פשוט: הגדרה מחדש של הציפיות שלך מהחיים והדרך בה אתה מודד אותן, ובחירה של סדר העדיפויות שלך בהתאם. במקום לתת יותר מדי חשיבות לכל אדם ולכל דבר, צריך רק להחליט על מה כן חשוב לך "לשים זין".

מנסון גם מגדיר 3 קווים מנחים למה שהוא קורא "האמנות העדינה של לא לשים זין" ("The Subtle Art of Not Giving a Fuck"):

1. "לא לשים זין" לא אומר להיות אדיש, אלא לקבל את עצמך כמו שאתה.
2. בשביל "לא לשים זין" על דברים שלא חשובים לך, צריך קודם כל למצוא את הדברים שכן חשובים לך.
3. "לשים זין" או "לא לשים זין" על משהו זו תמיד בחירה שלך.

הבחירה על מה "לשים זין" היא המפתח לשיטתו של מנסון. בכוחה של בחירה להפוך חוויות שליליות לחיוביות, וחוויות כואבות לחוויות מעצימות.
מייסדי סטארטאפים רבים למשל מסוגלים להנות מאוד מלילות לבנים שנועדו להשלמת משימות, ואף לעשות אותם מרצון – בעוד שרק כמה שנים קודם לכן, כשהיו שכירים, הם שנאו כשהבוס ביקש מהם להישאר עוד כמה שעות במשרד כדי להשלים משימות דחופות במיוחד. ההבדל היחיד הוא, כמובן, הבחירה.

בחירת ערכים ומדדים נכונים משפרת את איכות החיים

אם אושר הוא תהליך מתמשך של פתרון בעיות, אז אושר אמיתי מגיע רק כאשר מוצאים את הבעיות "הנכונות", כלומר אלו שבאמת רוצים (ונהנים) לעבוד עליהן.

מנסון מספר שבצעירותו חלם להיות כוכב רוק. במשך שנים הוא פינטז על זה, כשבכל פעם היה תירוץ אחר שעיכב אותו – קודם הוא היה צריך לסיים את הלימודים, אחר כך לחסוך כסף כדי לקנות את הציוד, וכן הלאה וכן הלאה.
לבסוף, כלום לא באמת קרה. זה אומנם לקח לו זמן, אבל מנסון הבין בסוף שהוא פשוט לא באמת רצה את זה. הוא מאוד רצה את התוצאה הסופית – לעמוד על הבמה, להרוויח הרבה כסף, לקבל אהבה מהמעריצים – אבל הוא לא רצה לעשות את הדרך לשם. עד כדי כך הוא לא רצה לעשות את הדרך לשם, שהוא אפילו לא ניסה מספיק כדי שיוכל להגיד לעצמו שהוא נכשל.

כולם רוצים חיים קלים ומאושרים, עם בן או בת זוג אוהבים, כסף בחשבון בנק וחברים טובים. השאלה החשובה יותר היא מהו הדבר שבשבילו תהיו מוכנים לעבור את הדרך. מהו הדבר שתהיו מוכנים להיאבק בשביל להשיג אותו ולפתור את הבעיות השונות שיתלוו אליו?

בסופו של דבר, מה שקובע את סוג ואופי הבעיות בחיים (ובהינתן שאושר הוא תהליך של פתרון בעיות אז גם את איכות החיים) – הם הערכים שחשובים לכם והמדדים שעל פיהם תקבעו אם נכשלתם או הצלחתם.
אם הערך החשוב לך ביותר הוא הנאה, כנראה שתעדיפי לראות עוד סרט בנטפליקס מאשר להתחיל ללמוד עיצוב גרפי, אפילו שבטווח הארוך דווקא פתיחה של עסק לעיצוב גרפי תביא לך הרבה יותר סיפוק והנאה.

כשרוצים לשנות את צורת ההסתכלות על בעיות בחיים, צריך לשנות קודם את הערכים שנמצאים בראש סדר העדיפויות, ואת מדדי ההצלחה והכישלון של אותם ערכים. זו הסיבה שחשוב להגדיר "ערכים טובים", ומנסון מציע 3 תכונות הכרחיות לאותם ערכים טובים:

• מעוגנים במציאות
• תורמים ובונים מבחינה חברתית
• מיידים ונשלטים

עזרה לזולת למשל הוא ערך טוב מכיוון שהוא  בר-יישום, מיידי, וחד משמעית תורם ובונה מבחינה חברתית. מנגד, ערך כמו הצלחה חומרית, כשהמדד שלו הוא "להיות הכי עשיר מבין החברים", הוא לא ערך טוב. "להיות הכי עשיר מבין החברים" הוא ערך שלא ניתן לשלוט בו, כי הוא תלוי בכמה עשירים יהיו החברים. הוא בטוח לא תורם ובונה מבחינה חברתית, והוא לא מעוגן במציאות – כי בפועל מי יודע האם החברים באמת עשירים או לא עשירים כמו שהם מספרים.

כדי להבין טוב יותר את הערכים והמדדים שלך, מנסון מציע טכניקה של בחינה עצמית. זה לא פשוט, זה דורש כנות ומאמץ, אבל בסוף זה משתלם. הטכניקה נקראת "בצל המודעות העצמית" ("The Self-Awareness Onion") , וכוללת 3 שכבות:

1. להבין את איך דברים גורמים לך להרגיש, ומתי – "כשזה קורה אני שמחה", "אחרי אירועים כאלה אני מאושר", "דברים כמו זה עושים אותי מדוכא".
2. להבין למה דברים מסויימים גורמים לך להרגיש רגשות מסויימים – האם זה כי את כועסת? האם זה כי אתה מרגיש לא מספיק מוכשר? אולי כי זה גרם לך להרגיש אהוב ומוערך?
3. להבין כיצד נמדדים אצלך הצלחה וכישלון – למה זו הייתה הצלחה בעיניך? למה אני מרגיש שנכשלתי? על פי אני מגדירה את מה שקרה כהצלחה או כישלון?

להשתנות ולהשתפר בלי לפחד מאי ודאות או כישלון

אי ודאות עומדת ביסודה של כל צמיחה וגדילה

הערכים שלנו והמדדים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים. אם לא נזכור את זה, אם לא נאמץ את אי הודאות, ואם לא נהיה פתוחים לאפשרות שאנחנו טועים לפעמים – לא נוכל להתפתח ולהשתפר.
ביטחון מוחלט, בכל דבר, לא רק פוגע בנו אלא גם מוביל לרוב להרגשה רעה יותר. כשאנחנו בטוחים לחלוטין שאנחנו טובים יותר מהמתחרים שלנו למשל, לא רק שאנחנו נהיים שאננים – אנחנו גם כנראה ניפגע ונכעס אם נראה אותם מצליחים. זו עוד דרך שבה עשויה להתפתח אצלנו תחושת ה-"מגיע לי" הרעילה והמסוכנת.

ויש גם סיבה נוספת לאמץ את חוסר הודאות ולהשאיר תמיד מקום לספק – במקרים רבים, המוח שלנו פשוט משקר לנו, שחור על גבי לבן. רוברט צ'יאלדיני מסביר על כך לא מעט בספר "Influence":
הטיות קוגניטיביות, כלומר דפוסים או נטיות שיטתיות של בני אדם לטעויות בתפיסה, בזיכרון, בחשיבה או בשיפוט, הן מאפיין נפוץ של חשיבה אנושית. כך למשל אנחנו נוטים לחפש ולפרש מידע בצורה שתאשר את מה שכבר חשבנו, ולתת הרבה פחות תשומת לב למידע שעלול לתמוך באפשרות שמנוגדת לדעתנו. הטיה זו נקראת "הטיית האישוש" ("Confirmation Bias"), והיא רק חלק מההטיות הרבות שנפוצות בתהליכי החשיבה שלנו.

תמיד יש מקום לספק, ותמיד טוב לאמץ את אי הודאות.
אם קיימים כל כך הרבה מצבים ומקומות בהם המוח שלנו נוטה לשקר לנו, או לכל הפחות לעוות את המציאות שלנו, אולי אנחנו בעצם לא יכולים להיות בטוחים לחלוטין בשום דבר?

כשאין מוטיבציה צריך פשוט לעשות

כישלון הוא אף פעם לא סיבה לוותר, והוא גם אף פעם לא סיבה לא לנסות. וינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה האגדי של בריטניה, אמר פעם שהצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות.
שיפור בכל תחום בחיים כרוך באינסוף כישלונות קטנים. גודל ההצלחה שלך כמעט תמיד נובע מכמות הפעמים שנכשלת לפני. הסיבה היחידה שאחרים טובים ממך במשהו היא כי הם נכשלו בו יותר ממך.
מנסון מצטט בספר "חוכמת רחוב" מפורסמת וכותב שכשילד לומד ללכת, הוא נופל שוב ושוב ושוב. אבל הוא לא מפסיק לנסות, ובטח שהוא לא מתחיל לפקפק בהאם הליכה זה בכלל הדבר הנכון בשבילו.

הבעיה היא שלפעמים אין לנו מוטיבציה או השראה. במקרים כאלה, יש רק פתרון אחד – פשוט לעשות. מנסון קורא לזה "עקרון עשה משהו" ("The Do Something Principle"), ומסביר שכשאנחנו מרגישים תקועים, חסרי מוטיבציה וחסרי השראה – צריך פשוט לעשות משהו.
פעולה, קטנה ומינורית ככל שתהיה, מייצרת תגובות רגשיות שמייצרות בתורן מוטיבציה והשראה ומניעות את הפעולות הבאות. כשאין לך מוטיבציה וכוח לכתוב מחדש את קורות החיים שלך לדוגמה, משימה פשוטה ומהירה כמו לנסח רק את מה שעשית בעבודה האחרונה שלך, או למצוא תבנית עיצוב חדשה ונחמדה, יכולה להניע את הגלגלים מעצמה.
מהר מאוד יסתבר שאחרי שהשלמת את המשימה הפשוטה והמהירה המשכת, בלי לשים לב בכלל, למשימה האמיתית שלך – רק שעכשיו כבר יש לך את המוטיבציה וההשראה הנדרשות כדי להשלים אותה.