כשהדברים מתפרקים
When Things Fall Apart

הרעיונות המרכזיים

האמריקאית הראשונה שהפכה לנזירה בודהיסטית מאמינה שאפשר לצמוח דווקא כשהדברים מתפרקים

פמה צ'ודרון נולדה בארה"ב בשם דירדרה בלומפילד-בראון. היא למדה הוראה באוניברסיטת ברקלי, ובמשך שנים רבות שימשה כמורה בבית ספר יסודי. באמצע שנות ה-30 לחייה, אחרי שבעלה התוודה בפניה שהוא מנהל רומן ועזב אותה, נכנסה צ'ודרון לדיכאון עמוק; למזלה, היא הצליחה למצוא מזור באמצעות מדיטציה והתקרבות לבודהיזם.

האמת היא שצ'ודרון נחשפה לבודהיזם במקרה, אולם תוך זמן קצר היא כבר החליטה להקדיש לכך את חייה. המורה העיקרי שלה היה צ'וגיאם טרונגפה – מנהיג טיבטי גולה שייסד את האוניברסיטה הבודהיסטית הראשונה בעולם, הוביל להתפתחות הבודהיזם במערב, ונחשב עד היום לדמות נערצת אך שנויה במחלוקת. 

בהנחייתו של טרונגפה אימצה צ'ודרון את תפיסת העולם של הבודהיזם הטיבטי – זרם בבודהיזם אשר שם דגש מיוחד על חמלה כלפי אחרים – והייתה לאישה האמריקאית הראשונה שעברה הסמכה מלאה כנזירה בודהיסטית. את השם "פמה צ'ודרון" ("Pema Chödrön"), אגב, היא קיבלה במהלך לימודיה הרוחניים, ומשמעותו בתרגום חופשי היא משהו כמו "מנורת האמת". כיום צ'ודרון מנהלת את המנזר הבודהיסטי "גאמפו אבי" ("Gampo Abbey") שבקנדה, ומלמדת על בודהיזם טיבטי ברחבי העולם.

לגישתה של צ'ודרון, הרגעים הקשים ביותר בחיים הם גם ההזדמנויות הטובות ביותר עבורנו לצמוח. בספר "כשהדברים מתפרקים" ("When Things Fall Apart") היא מרכזת רעיונות ועקרונות בסיסיים של הבודהיזם הטיבטי, לצד דרכים שונות להכיר את עצמנו טוב יותר, להתחזק ולהשתחרר ממעגל האומללות – דווקא כשאנחנו מרגישים שהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים ושגרוע מזה כבר לא יכול להיות.

עקרונות הבודהיזם הטיבטי על פי פמה צ'ודרון

צ'ודרון מתארת בספר 3 אמיתות שעל פי הבודהיזם נמצאות בבסיס קיומנו: "זמניות" ("Impermanence"), "חוסר אגו" ("Egolessness"), ו-"סבל" ("Suffering"). למרות שחלק מהאמיתות האלה עלולות להיתפס כשליליות, לא כך הדבר. הכל תלוי בנקודת המבט.

בבודהיזם, המצב הבסיסי ביותר של האדם הוא אושר. וזה לא סותר את שלוש האמיתות. כמעט כל הסבל שכביכול מונע מאנשים להיות מאושרים, מבוסס ברובו על הפחד מהזמניות – שלהם או של אחרים. זמניות, כמו גם סבל, היא חלק בלתי נפרד מהחיים: עונות השנה תמיד יתחלפו; פגישות לעולם יהפכו לפרידות; אהבות חדשות יווצרו ויגוועו. תינוקות יוולדו, ילדים יגדלו, אנשים יזדקנו – ולבסוף גם ימותו.

לצערנו, קשה להשלים עם הזמניות הזו. אנחנו רוצים שהקשרים, האנשים והדברים שגורמים לנו להרגיש טוב יחזיקו מעמד לנצח. אנחנו מנסים להתנגד לזמניות ומתייחסים אליה כמקור של כאב. 

אבל זמניות היא הרמוניה. היא חוק טבע. אנחנו חייבים להפסיק להיאבק בה, ובמקום זה להתחיל להכיר בה ולחגוג אותה. אותו הדבר נכון גם לסבל, שכן כאב הוא חלק בלתי נפרד מכל עונג: אין הישג שלא כרוך במאמץ, ואין לידה שלא מלווה בייסורים. כשמשהו אחד נגמר משהו חדש תמיד מתחיל. כאב הוא לא עונש – בדיוק כמו שאושר הוא לא פרס.

צ'ודרון מסבירה שאחד המושגים החשובים ביותר בבודהיזם הוא "סמסרה" ("Saṃsāra"): המרדף הבלתי פוסק וחסר התקווה של בני האדם בניסיונם למצוא עונג מתמיד ולהימנע מכל כאב. האמת היא שעם כל הצער שבדבר, אנחנו פשוט לא יכולים להשיג תחושת ביטחון שתחזיק מעמד לנצח. הכל זמני כאמור, ודברים תמיד משתנים בסוף. דפוסי החשיבה שהטמיעו בנו מגיל צעיר, אלה שגורמים לנו להאמין כאילו ניתן להגיע לאיזושהי יציבות, כאילו אם רק נרוויח קצת יותר כסף או נמצא כבר זוגיות אז סוף סוף נהיה מאושרים לתמיד – שגויים מיסודם. הם גורמים לנו כאב רב מבלי שאנחנו בכלל מרגישים בכך. 

לפי הבודהיזם, זה שאתם סובלים לא אומר שמשהו לא בסדר, שעשיתם צעד שגוי או שאתם צריכים לשנות דבר כלשהו בחייכם. סבל הוא חלק מהחיים, ודווקא התחושה שחייבים לתקן או לשנות משהו כדי להיפטר מהסבל הזה היא הבעיה האמיתית. 

מושג משמעותי נוסף שמוזכר בספר וכדאי להכיר הוא "שמונה הדהרמות הארציות", או "שמונה הדאגות החומריות" ("Eight Worldly Dharmas"). מדובר בארבעה צמדים של ניגודים, תשוקות מצד אחד ופחדים מצד שני, שנותנים את המוטיבציה לכל הפעולות של בני האדם: עונג וכאב, רווח והפסד, שבח ואשמה, תהילה ובושה. בעוד שאת התשוקות אנחנו אוהבים ואף נקשרים אליהן, מהפחדים אנחנו סולדים ומנסים להימנע מהם בכל מחיר. לדבריה של צ'ודרון, השקיעה בדהרמות השונות – בין אם בתשוקות ובין אם בפחדים – היא שתוקעת אותנו באומללות הבלתי פוסקת של הסמסרה.

במקום לנסות להיאחז בתחושות מסויימות לאורך זמן, או להיפטר מתחושות אחרות כמה שיותר מהר, עלינו לנסות להתבונן בתחושות האלה ובאיך שהן משפיעות עלינו ועל המציאות שלנו. עלינו להביט כיצד אנחנו בעצמנו יוצרים תגובת שרשרת רגשית שמנפחת ומנציחה אותן. רק התבוננות אובייקטיבית בתחושות האלה יכולה למוסס אותן, ואת ההתבוננות הזו עושים במדיטציה (אבל עוד על כך בהמשך). 

חשוב להפגין הרבה חמלה לנטיה שלכם ושל אחרים לשקוע בדהרמות החומריות. זהו דבר טבעי ובלתי נמנע. אם תצליחו לפתח סקרנות טבעית כלפי התחושות שלכם, ותתחילו לבחון באופן קבוע איך אתם מרגישים כשדברים שונים קורים לכם (ולמה אתם מרגישים ככה), תגלו שהתחושות שלכם הן בדיוק כמו ארמונות בחול: אתם בונים אותם, נקשרים אליהם ואוהבים אותם – אבל אתם גם יודעים שבסופו של דבר הגאות תבוא ותשטוף אותם חזרה לים. כמו ארמונות בחול, הסוד להתמודדות עם התחושות והרגשות שלכם הוא להנות מהן במלואן מבלי להיקשר אליהן, ובבוא העת לתת להן להתמוסס ולהיעלם כלעומת שבאו.

להיות נוכחים ברגע, להפסיק לרדוף אחרי תחושת ביטחון פיקטיבית, ולהתחיל להשלים עם חוסר הודאות

בדרך כלל, כשקורה לנו אירוע קשה או כואב, אנחנו לא חושבים שמדובר בהתפתחות טבעית של מסלול החיים שלנו. להפך – אנחנו מסתכלים על האירוע הזה כסוג של הפרעה, ובטוחים שעלינו להתגבר על הכאב ולטפל במה שגרם לו כדי לחזור למסלול התקין כביכול של חיינו. אנחנו רואים בו מכשול בדרך למטרה שלנו.

אבל המסלול עצמו הוא-הוא המטרה. תוכניות, ובמיוחד כאלה לטווח ארוך, אף פעם לא יוצאות לפועל כמתוכנן. אי אפשר לצפות בוודאות כיצד יתפתחו חייך, ואי אפשר להבטיח שזה יקרה בדיוק כמו שתיכננת ורצית. בדומה לספרים פופולריים בתחום, כמו "כוחו של הרגע הזה" או "לאהוב את מה שיש", גם צ'ודרון שמה דגש מיוחד על התמסרות לרגע הנוכחי ולתחושות שמלוות אותו. מבחינתה, הארה רוחנית אמיתית משמעותה להשלים עם חוסר הוודאות המובנה של המציאות, וללמוד לקבל גם את השבריריות, את הלב השבור, את הבטן המתהפכת, את התסכול הגדול ואת חוסר האונים שפעמים רבות כל כך מתלווים אליה.

אפשר גם להסתכל על זה מזווית קצת אחרת: התעסקות בעבר ודאגה לעתיד מונעות מאיתנו להקדיש את כל כולנו לרגע הנוכחי. הן לא מאפשרות לנו לחוות את הרגע – ואת החיים בכלל – במלואם. 

המחשבה שניתן "לסדר את החיים" ולהגיע לאיזושהי יציבות שתחזיק מעמד לאורך זמן היא פיקציה, חיזיון תעתועים. זה בלתי אפשרי. את ההשלמה עם העובדה הזו צ'ודרון מכנה "חוסר תקווה" ("Hopelessness"), אבל היא לא מתכוונת לכך במובן שלילי. אנשים, מטבעם, נוטים "להיאחז" בתקווה: הם משתמשים בה כדי לברוח מהצורך להתמודד עם המציאות, אולם המחיר שהם משלמים הוא תחושה מתמדת שמשהו חסר בחיים שלהם. לא משנה אם זה לקנות דירה, לקבל קידום בעבודה, להוריד 7 ק"ג או להגדיל ב-25% את המחזור של העסק לדוגמה – התקווה שאם רק תצליחו להשיג את הדבר האחד הזה אז יפתרו רוב הבעיות שלכם בחיים היא שקרית וממכרת. חוסר תקווה, לעומת זאת, יעזור לכם להפסיק לברוח מעצמכם ולהתחיל להתמודד עם המציאות כמו שהיא. 

חשוב לזכור שהמרדף אחר יציבות ותחושת ביטחון לא מביא דבר מלבד אושר או סיפוק רגעי. אחרי שקונים את הדירה, מקבלים את הקידום או מגדילים את המחזור של העסק, מהר מאוד מגלים שמשהו חדש מעיב על השקט והביטחון המיוחלים (גם מארק מנסון התייחס לכך בספרו הפופולרי "חוכמת האדישות"). זה קצת כמו לשנות תנוחה בעיצומה של טיסה ארוכה: בדקות הראשונות מרגישים הקלה, אבל תחושת חוסר הנוחות חוזרת מהר ממה שמצפים.

צ'ודרון מציעה אלטרנטיבה בשם "דרך האמצע" ("The Middle Way"). להשקפתה, הבעיה שלנו טמונה בעובדה שאנחנו תמיד מחפשים שדברים יעבדו בדרך מסויימת, שתהיה לנו איזושהי נקודת התייחסות. כיוון, פתרון, ודאות. משהו. דרך האמצע היא שבירה של דפוס ההתנהגות שמוטמע בנו חזק כל כך וגורם לנו לחשוב שאנחנו צריכים דבר כזה או אחר כדי להיות מאושרים. בפועל, דפוס ההתנהגות הזה רק גורם לנו סבל מתמיד. דרך האמצע היא היכולת לחיות בשלום עם אי הנוחות שנובעת מחוסר ודאות – במקום לנסות להימנע ממנה בכל מחיר.

כל תחושה רעה היא הזדמנות, ולפעמים צריך לתת לדברים להתפרק

יש משל מפורסם על חקלאי סיני שביום בהיר אחד הסוס שלו ברח ונעלם. באו השכנים מהכפר ואמרו "אוי, איזה חדשות רעות". "חדשות רעות?" השיב החקלאי, "אולי. אי אפשר לדעת. נחיה ונראה". למחרת חזר הסוס ואיתו 3 סוסי בר נוספים. שוב באו השכנים מהכפר; "אוי, איזה חדשות טובות" הם אמרו. "חדשות טובות?" השיב החקלאי, "אולי. נחיה ונראה". למחרת ניסה בנו של החקלאי לאלף את אחד מסוסי הבר, כשלפתע נפל ושבר את גבו. באו השכנים מהכפר ואמרו "אוי, איזה חדשות רעות". "חדשות רעות?" השיב החקלאי, "אולי. נחיה ונראה". למחרת הגיעו לכפר קציני צבא ולקחו איתם את כל מי שהיה בגיל המתאים, למעט הבן של החקלאי, כיוון שהגב שלו היה שבור. באו אנשי הכפר ואמרו "אוי, איזה חדשות טובות". "חדשות טובות?" השיב החקלאי, "אולי. נחיה ונראה".

מוסר ההשכל של המשל הוא שאנחנו אף פעם לא באמת יכולים לדעת אם הדברים שקורים לנו הם "טובים" או "רעים". לכן גם התחושות ומצבי הרוח שלנו תלויים בדרך שבה אנחנו מפרשים אותם. 

במקום לנסות להיפטר מרגשות שליליים עליכם לבחון אותם ואת הדרך שבה הם משפיעים על תפיסת המציאות שלכם. אף אחד לא אוהב להרגיש כאב, פחד, אובדן או אכזבה. למעשה, רובנו מנסים לברוח מהתחושות האלה בכל דרך אפשרית, כמו למשל באמצעות התמכרויות שונות, שימוש בעבודה כהסחת דעת או שתיית אלכוהול עד קהות חושים. אבל כששום דבר לא עובד, כשנדמה שהחיים דוחקים אתכם לקיר, כשאתם לא יכולים להתמודד יותר וכשהכל פשוט נהיה קצת יותר מדי – זכרו שלא מדובר בחדשות רעות. זו דווקא הזדמנות לראות בבהירות מה קורה במחשבות וברגשות שלכם, לבדוק כיצד הם משפיעים עליכם ואז להרפות מהם. במקום להיסגר או לנסות להיאחז באותם הדברים המוכרים, נצלו את ההזדמנות כדי לתת מקום גם לחוסר הידיעה ואי הוודאות.

האגדה מספרת שלילה לפני שבודהה הגיע להארה, הוא הותקף על ידי "מארה" ("Māra"), שד שמסמל את כל הדברים הרעים והמזיקים שמונעים מהאדם להשתחרר מכבלי הסמסרה. המארה תקף את הבודהה בחיצים ובחרבות, אולם לפני שהספיקו להגיע ליעדם הפכו החיצים והחרבות לפרחים. לא כל מה שנראה לנו כמכשול הוא באמת כזה. הבחירה שלנו כיצד להתייחס למכשול – היא שקובעת אם הוא יהפוך לפרח.

צ'ודרון כותבת בספר לדוגמה על חבר קרוב שלה שחלה באיידס. תחילה הוא כעס על מר גורלו ופחד מהרגע שהמחלה תחמיר ותכניע אותו. אבל ככל שעבר הזמן והוא בחן את התחושות שלו, הבין החבר שהמחלה היא המתנה הגדולה ביותר שהוא קיבל בחייו. פתאום כל רגע שלו הפך ליקר מפז. פתאום הוא התחיל להעריך הרבה יותר את האנשים סביבו. פתאום הוא החל לנצל את הזמן שיש לו כדי לעשות דברים משמעותיים, כאלה שהוא תמיד רצה לעשות אבל דחה שוב ושוב. 

כשאנחנו מרגישים שהחיים שלנו מתפרקים אנחנו בעצם עומדים למבחן, רק שהמטרה במבחן הזה היא לא "להתגבר" על בעיה כזו או אחרת. מעטות הבעיות הגדולות בחיים שבאמת ניתן לפתור לתמיד; לרוב זה דומה יותר לתהליך קבוע שחוזר על עצמו, קצת כמו גאות ושפל: השברים שלנו לאט לאט מתאחים, עד שמתישהו הם שוב מתפרקים. מתאחים, מתפרקים, וחוזר חלילה. הריפוי האמיתי הוא לקבל את התהליך הזה כמו שהוא, להשלים איתו ולהניח לו לקרות. לפעמים, צריך פשוט להניח לדברים להתפרק.

להתחיל לתרגל את דרך האמצע באופן מעשי

לעשות מדיטציה ולתרגל בהדרגה

המשמעות של אימוץ דרך האמצע היא שינוי תפיסתי והתנתקות מהסמסרה. זה תהליך ארוך שמלווה בקשיים וכאבים משלו. אף פעם לא קל לשנות דפוסי חשיבה, קל וחומר כאלה שליוו אותך לאורך כל חייך. 

כדי לצלוח את התהליך הזה נדרש תרגול, וצ'ודרון מציגה בספר מס' פרקטיקות שונות לתרגל את דרך האמצע: מדיטציה, טונגלן ועוד. אבל יותר משחשוב להכיר את השיטות השונות, חשוב להבין שהתרגול מתפתח בהדרגה; אם הצלחתם לעשות היום אפילו דקה אחת של מדיטציה, ואתמול לא הצלחתם לעשות בכלל, אתם בדרך הנכונה. זה לא משנה כמה קטנים הצעדים, העיקר שאתם מתקדמים.

בראש ובראשונה, מדיטציה נותנת לנו הזדמנות לבחון בצלילות את מה שקורה במחשבות וברגשות שלנו, ולאחר מכן לשחרר אותן. גם אם אנחנו עדיין מנסים לברוח מתחושות מסויימות, במדיטציה נתחיל לשים לב אליהן – מה שישחוק את הבריחה וההדחקה מעצמן עם הזמן. 

מדיטציה היא מרחב למחשבות חיוביות ושליליות כאחת. כשאתם עושים מדיטציה אתם צריכים להיות אדישים: אל תימנעו בכוח מלהתעמת עם רגשות שליליים, ואל תיאחזו בכוח ברגשות חיוביים; אל תתנו עדיפות למחשבה אחת על פני השנייה, ואל תנסו להיפטר ממחשבה כזו או אחרת. מעל הכל, אל תהיו שיפוטיים כלפי התחושות שלכם ואל תנסו לקטלג אותן – לא כטובות, לא כרעות, לא כנכונות ולא כשגויות.

צ'ודרון מציינת 6 הנחיות ספציפיות למדיטציה:

1. לוודא שהישיבה עצמה מאוזנת (כלומר ללא שיפוע או נטיה).
2. לשלב רגליים בנוחות (או לחלופין להניח אותן על הרצפה).
3. לשמור על גב זקוף ולא להישען.
4. להניח את כפות הידיים על הירכיים כשהן פונות מטה.
5. להשאיר את העיניים פקוחות ואת המבט מכוון קדימה.
6. לפתוח את הפה במקצת ולהרפות את הלסת.

בנוסף, היא מציעה להתמקד בנשימה במהלך המדיטציה. אם אתם מרגישים שהדעת שלכם מוסחת, נסו לציין את זה לעצמכם בראש, לעבור מחדש על ההנחיות ולהחזיר את הפוקוס שלכם חזרה לנשימה.

כשמתחילים לעשות מדיטציה, בדרך כלל התחושה מרגשת בהתחלה – אולם ההתרגשות הזו הולכת ופוחתת עם הזמן. בסופו של דבר טיבה של המדיטציה נקבע על פי מידת הכנות שלנו עם עצמנו, ומידת המוכנות שלנו להרפות ולשחרר את מה שאנחנו מרגישים. ההתבוננות הפנימית הזו עשויה להיות גם מדכאת לעיתים, ולהציף בנו תחושות של אשמה ומועקה. זו הסיבה שלא רק הכנות העצמית שלנו חשובה במדיטציה, אלא גם היכולת שלנו להיות נדיבים ומכילים כלפי עצמנו. אנחנו צריכים להקפיד לא להיות קשים מדי עם עצמנו, לקחת דברים בקלילות ותמיד לחפש דרכים להתעודד. בסופו של דבר, הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו תהיה גם הדרך שבה אנחנו מסתכלים העולם שבחוץ.

לשים לב לדעות ולהשקפות שלך, לפתח את היכולת להפגין חמלה, ולהתחיל מעכשיו

תרגול נוסף שצ'ודרון מזכירה בספר הוא לעצור ולשים לב לדעות שמנחות אותנו במהלך היום. אנחנו לא חייבים לעשות מדיטציה כדי לבחון את התחושות שלנו כשאנחנו מאשימים אחרים בדברים שקורים לנו, או כשאנחנו מרגישים שאחרים טועים ואנחנו צודקים. בדיוק כמו במדיטציה, אנחנו לא צריכים להיאבק בדעות שלנו או להיות שיפוטיים כלפיהן. אנחנו בסך הכל צריכים להבחין בהן ולזכור שהדבר היחיד שהן מייצגות זה את ההשקפה שלנו על המציאות – השקפה שאחרים אולי שותפים לה ואולי לא. ברגע שנבחין בדעות שלנו נוכל להרפות מהן ולחזור להיות נוכחים באמת ברגע.

גם חמלה כלפי אחרים היא סוג של תרגול בפני עצמה. לא קל להפגין חמלה אמיתית כלפי אחרים, וזה דורש תחילה חמלה אמיתית כלפי עצמך, כלומר לקבל את כל החלקים בך – כולל אלה שפחות מוצאים חן בעינייך. 

כדי לחוש חמלה כלפי אחרים צריך להרשות לעצמך להרגיש כאב, לא לברוח ממנו. ישנה שיטה בשם "טונגלן" ("Tonglen"), שמטרתה היא לעזור לנו להתגבר על הפחד הטבעי שלנו מסבל ולפתח את היכולת להפגין חמלה. את הטונגלן אפשר לתרגל בכל מקום ובכל עת. על פי השיטה, כשאנחנו נתקלים בסבל, לא משנה של מי או באיזו צורה, עלינו לנשום אותו פנימה יחד עם משאלה אמיתית שכל מי שסובל בעולם יוכל להיות חופשי לחלוטין מכאב. מנגד, כשאנחנו נתקלים באושר – ושוב, לא משנה של מי או באיזו צורה – עלינו לשאוף אותו החוצה בתקווה אמיתית שכולם בעולם יוכלו לחוש את אותו האושר.

תתפלאו, אבל זה לא קל כמו שזה אולי נשמע. ההרגל לרצות שדברים יסתדרו עבורנו, ללא התחשבות שיקרה לאחרים כתוצאה מכך, טבוע בנו כמעט מלידה.

קחו בחשבון שמידי פעם אתם עלולים להרגיש פער מתסכל בין האדם שאתם שואפים להיות, ההשראה שאתם מקבלים מהתרגולים השונים והעיסוק בנושא הבודהיזם בכלל – לבין המציאות היומיומית של חייכם. לפעמים תנסו לעשות מדיטציה ותגלו שאתם לא מצליחים לחשוב על שום דבר מלבד הריב שהיה לכם עם אחד הלקוחות החשובים שלכם בערב הקודם. זה טבעי וזה קורה לכולם. גם מי שמתרגל מדיטציה באופן קבוע כבר שנים נאלץ לעיתים להתמודד עם תחושות כמו עייפות בלתי נשלטת או מועקה לא רציונלית. כל הרעיון הוא לנוע לעבר הקשיים במקום לברוח מהם.

האמת היא שכולנו סוחבים איתנו דפוסי התנהגות ומחשבה שמכתיבים את התגובות שלנו לסיטואציות אותן אנחנו חווים. כל עוד לא נצליח להשתחרר מהם ולשנות אותם, נגיב שוב ושוב באותו האופן, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. צ'ודרון גורסת שהמפתח להתנתקות מגלגלי הסמסרה טמון בשינוי ההרגלים שלנו. אנחנו צריכים ללמוד לתפוס את עצמנו מיד כשהמחשבות שלנו מתחילות להסתחרר, ולנצל את ההזדמנות כדי לנסות לעשות משהו שונה, משהו אחר מהדרך שבה אנחנו רגילים להגיב למצבים כאלה. זה לא שינוי שאפשר לעשות בן לילה, וחשוב שנהיה סלחנים לעצמנו גם כשאנחנו מועדים וחוזרים בטעות לדפוסים ולהרגלים הישנים מהם אנחנו כל כך רוצים להיפטר.

אין זמן מתאים יותר להתחיל מאשר עכשיו. המחשבה שיש לך שפע של זמן לעשות את השינוי המיוחל "אחר כך" היא אחת הסכנות הגדולות ביותר שקיימות. הדרך היא עצמה המטרה. עכשיו זה הזמן. לא בעתיד.